תלויה על אחיזה בין שמיים לארץ, מעלי שמיים כחולים צלולים בלי אף ענן ומתחתי תהום.
ממתינה לדודו שיחזור מבדיקת המעבר הבא. בינתיים עוברת עם עצמי רגעים של פחד מהגובה והאם אפשר לסמוך על האחיזה הזו? אולי כדאי להחזיק? אבל כמה אפשר להחזיק? זה מעמיס על השרירים ואז צחוק שהוא חלקו שחרור רגשי וחלקו אמיתי. דיאלוג פנימי בין פחד לשחרור. ככה רק מלשהות, עוברת תרגול אישי משמעותי על אמון, פחדים, יכולות.

ממשיכים לטיפוס מאתגר, כזה שאף פעם עוד לא עשיתי, יש שם גם שיפוע שלילי קטן, דודו בבטחון תוך 3 דקות למעלה, מאבטח את החבלים, אני מלמטה מנסה לשנן היכן בדיוק הוא אוחז בסלע, כשהוא מטפס זה נראה קל, אולי גם אני יכולה. מגיע תורי, מכאן הכל נראה שונה, אין מצב לשחזר את האחיזות שראיתי, אחרי 15 דקות השרירים מתחילים להתעייף ולרעוד, מלמטה קריאות כיוון ועידוד ואני לא רואה שום דרך להמשיך, לא רואה היכן לשים את היד ואיך אני עולה. מלמעלה דודו משדל אותי “תמשכי את עצמך למעלה רק עוד סנטימטר אחד ותראי מלא אפשרויות חדשות, את יכולה”  וכך היה. סיימתי את הטיפוס הזה עם סיפוק עצום, תחושת עוצמה, פריצת גבולות פיזית ומנטלית ועם הידיעה שאני יכולה! ועם תובנה משמעותית שהולכת איתי בחיים, שמספיק לזוז קצת מהמקום בו אני נמצאת ויפתחו לי מלא אפשרויות חדשות.

דודו תודה על הדרך המדהימה שהובלת אותי עם עצמי, על הביטחון שאתה משרה, על ההקשבה, על הצחוק והרצינות, על המקצועיות והחברות. תודה שאתגרת אותי בדיוק במידה שאפשרה תחושת הצלחה.
כשהחוויה נחרטת בגוף בכזו עוצמה, בתוך התפאורה המדהימה של הטבע, אני יודעת שהיא תישאר שלי לתמיד.

יעל.

יעל אתיר