לטפס לפסגת האוורסט
מאמר לאנשים שרוצים לטפס על הפסגה הגבוה בעולם

כתב: דודו יפרח

מידי פעם אני מקבל טלפון מאלמוני/ת שאני לא מכיר שמספר לי בהתרגשות וגם חשש, שהוא החליט לטפס על ההר הכי גבוה בעולם- האוורסט והוא שואל אותי מה צריך לעשות כדי להצליח לעמוד במשימה. במהלך השנים פיתחתי קצת עייפות וחוסר סבלנות לאותם אנשים, במאמר זה אסביר מדוע וכמו כן אמליץ למעוניינים מה צריך לעשות כדי לטפס לפסגת האוורסט.

את דרכי בתור מטפס התחלתי בהר נידח בקולומביה (NEVADO DEL TULIMA), קשה לשכוח את השם של ההר הראשון שלך, אני זוכר אותו היטב, כי אחריו נשבעתי שיותר אני לא אטפס על הרים. זו הייתה חוויה מאוד לא נעימה. היו שם כמה נקודות פתיחה מאוד מסוכנות: מדריך לא מיומן ,עודף מוטיבציה, נסיגה אחורה לא נלקחה בחשבון. שילוב של מספר גורמים שבהחלט יכולים לסיים הרפתקה כזו במוות. מאז למדתי והתפתחתי בתחום, עשיתי קורסים לטיפוס על סלע, טיפסתי על אלפי מסלולים והרים בכל העולם והשקעתי שנים רבות בתחום. טבעי היה שמתישהו אפנה להדרכה ואכן התחלתי להדריך ולהוביל אנשים בעולם הוורטיקלי. הדרכתי קורסי טיפוס למתחילים ומתקדמים, הובלתי חניכים במסלולים ארוכים בוואדי רם. יצא לי להוביל משלחות להרים מאוד תלולים וגבוהים, כמו חאן טנגרי בקירגיסטן (7010 מטר) וגם להרים פחות גבוהים כמו אלברוס וקלימנג’ארו.

על האוורסט טיפסתי בשנת 2006 לאחר שטיפסתי המון הרים, מסלולי טיפוס טכנים, הרים נמוכים וקשים, הרים גבוהים וקשים. אחד ההרים הקשים שטיפסתי כהכנה לאוורסט היה הקמאט (7756 מטר). הר קשה בטירוף, ללא לוגיסטיקה, חמצן או עזרה של ש’רפות כמו שיש על האוורסט. הר שכדי להגיע לפסגתו שמנו את חיינו בסכנה שוב ושוב והיו גם כמה רגעים של השלמה עם מותנו הקרב. בדיעבד האוורסט היה צריך להיות הכנה לקאמט…

אל האוורסט הגעתי מאוד מוכן. מבין את כל ההשלכות שיש לטיפוס של חודשיים על ההר, מבין את הרצון של הגוף לקרוס ולוותר לאחר ימים מרובים על ההר, מכיר את תחושת הבדידות, מכיר את המאבק הבלתי פוסק להישאר שפוי ומפוקס, מכיר את הרגעים שבהם לא ברור לך אם תצליח לצאת מההרפתקה בחיים וגם מכיר טוב את הרצון העז להגיע לפסגה. מכיר את תחושת החיות שרק שאני מטפס היא שם, השקט והשלווה הנפשית וחוסר הדאגה מטרדות היום יום ששם נראים כחסרי משמעות.

יש דבר אחד שאני מבין היום שמאוד טעיתי לגביו ביחס להר הזה והוא מופנה לאנשים שרוצים לטפס עליו כדי לשנות משהו בחייהם. ציפיתי שלאחר שאצליח לטפס על האוורסט החיים שלי יהיה טובים יותר, שאני אהיה מאושר יותר, ושהכל יבוא יותר בקלות.  בכל אופן זה לא ממש קרה, לקח לי כמה שנים טובות להבין שאם אני רוצה לשנות דברים בחיי זה תלוי רק בי וזו עבודה מרובה ואכן התחלתי בתהליך ארוך, מעייף ומתסכל למצוא את דרכי מחדש. היום אני מבין שהייתי צריך הרבה יותר אומץ לעשות את השינוי מאשר לטפס על האוורסט.

נחזור לטלפון מהבחור/ה שרוצים לטפס על האוורסט. לרוב אני שואל איזה הרים טיפסת לפני, ולרוב אני מקבל את התשובה: עדיין לא טיפסתי אך רוצה להתחיל לטפס ופה אני מודה שאני מאבד קצת סבלנות. נכון שלא כל אחד צריך לעבור את הדרך שאני עברתי כדי להגיע לפסגת האוורסט, אך בהחלט צריך לעבור דרך ארוכה לפני שיצעד את צעדיו לכיוון מחנה הבסיס של האוורסט במטרה להמשיך הלאה. ההכנות לטפס על הר כל כך גבוה בצורה בטוחה (עד כמה שאפשר) אורכות זמן רב ומצריכות סבלנות רבה. יש היום אנשים רבים שהולכים לטפס על ההר ללא יותר מידי הכנה, הם לא שולטים בעבודת חבל בסיסית, לא יודעים לחבר לבד קרמפונים, לא ממש שולטים בהליכה עם קרמפונים וגרזן קרח והליכה בשיפוע תלול מפחידה אותם וצורכת מהם המון אנרגיה. הם יכולים להיות בכושר מדהים, אך הכושר הזה לא יעזור כשאתה בשיפוע תלול ואתה מת מפחד וכל צעד נראה לך כסוף העולם, וכשאתה מגיע למצוק קטן וצריך לגלוש (סנפלינג) עצמאית אתה לחלוטין תלוי בש’רפה שלך. לצערי בהרים אתה פוגש לא מעט אנשים כאלה. זה בסדר והגיוני לפגוש אותם באלפים (במון בלאן לדוגמא). יש הרים שאפשר לטפס עם מדריך ויחסית יותר פשוט לפנות אנשים במקרה חירום, וגם שם יש תוכנית מדורגת והכנה מתאימה לפני שמדריכים לוקחים לקוחות לפסגת המון בלאן, אבל באוורסט אתה לא מצפה לפגוש אותם. הופתעתי לפגוש אנשים ללא ניסיון בסיסי, אנשים שתלויים לחלוטין במלווים שלהם (לרוב יש להם לפחות 2 ש’רפות והמציאות מראה שגם ש’רפות נהרגים על ההר הזה). אני חושב שאם אתה לוקח את עצמך לסביבה כל כך קיצונית אתה צריך להתכונן היטב. אתה לא ממש רוצה להיות תקוע על מצוק בקור של 30-, כי אתה לא יודע איך להתחבר למכשיר החיכוך שלך, או לא יכול להמשיך ללכת כי נפל לך הקרמפון ואתה לא יודע איך לחבר אותו.

את דרכי מפסגת האוורסט למטה עשיתי לבד, הגעתי לבד לאוהל וביליתי בו לילה ארוך בקור מקפיא. אם לא הייתי מטפס מנוסה לא הייתי שורד את הלילה הזה בגובה של 7,700 מטר.

תיארתי פה חלק קטן מסיטואציות שקרו וימשיכו לקרות כשמטפסים על הרים גבוהים.

אלו חלק מהעצות שלי למטפסים שרוצים להגיע לפסגת האוורסט:

  1. תכנס לתחום כי אתה אוהב טבע, אנשים ולטפס.
  2. תתחיל לטייל, תצא לטרקים ארוכים. רוב מטפסי ההרים התחילו את דרכם בטיולים.
  3. תעבור קורס טיפוס שמכשיר אותך לעבודת חבל ועבודה טכנית בהרים.
  4. תתחיל לטפס על הרים נמוכים (מון בלאן, מטרהורן, אלברוס, קלימנג’ארו).
  5. תמשיך לטפס על הרים יותר גבוהים (אקונקגוואה,הר לנין).
  6. טפס הר “קל” של 8,000 מטר (צו’ או יו).
  7. אם הכול הלך טוב ואתה הולך במדרונות משופעים באופן יציב ובטוח, אתה שולט בעבודת חבל בסיסית, אתה מכיר את גופך ואיך הוא מגיב לשהייה בגובה- רק אז אתה יכול לטפס על האוורסט.

מקווה שמאמר זה יעזור לאנשים לגשת להר הנכון בזמן הנכון ומהסיבות הנכונות.

איש חכם אמר לי פעם- “mountains are always there”, טפסו בזהירות.

 

Written by

admin